התנועה הזאת נתנה לי בית פוליטי. עכשיו תורי להחזיר.
לא החלטתי להתמודד בן לילה. החלטתי אחרי שיחה אחת יותר מדי עם חברים שהרגישו שהקול שלהם הפסיק להיות חשוב יום אחרי הפריימריז הקודמים.
אתם מכירים את השיחה הזאת. היא מתרחשת בסניף, על כיסאות מתקפלים ועם קפה לא משהו. מישהו שנושא את התנועה הזאת עשרים שנה – שתלה מודעות בגשם, שהתווכח עם השכנים, שהביא את כל המשפחה להצביע – אומר לך בשקט שאף אחד לא התקשר אליו מאז. אף פעם. עד שהקמפיין הבא יצטרך מתנדבים.
ניהלתי את השיחה הזאת בירושלים, בצפון, ביישובים שנזכרים בהם אחת לארבע שנים ושוכחים בין לבין. ובשלב מסוים אתה מפסיק להניד בראש ואז או שאתה עושה משהו, או שאתה מפסיק להתלונן.
מה הליכוד נתן לי
התנועה הזאת נתנה לי בית פוליטי. היא נתנה לי מקום שאפשר להתווכח בו בקול רם עם מישהו בבוקר ולעמוד לצידו אחר הצהריים, כי מה שמשותף גדול ממה שחלוק. זה נדיר יותר משזה נשמע, ואסור לנו להתייחס לזה כמובן מאליו.
לכן זה לא קמפיין נגד אף אחד. אני לא מתמודד כי אני חושב שהאנשים שעושים את העבודה הזאת היום הם רעים. אני מתמודד כי אני חושב שהמרחק בין ההנהגה לחברים גדל, בשקט, שנה אחרי שנה – ומרחק כזה לא נסגר מעצמו.
מה אני באמת מבטיח
אני רוצה להיזהר כאן, כי קמפיינים הם המקום שבו הבטחות מתנפחות. אז אשאר עם מה שבאמת בשליטתי:
- אפרסם את עמדותיי, בכתב, לפני שתצביעו – לא אחרי.
- אגיע לסניפים שלא נוחים ולא מצטלמים טוב.
- אענה על השאלה הקשה שבחדר, ולא על הקלה שהתכוננתי אליה.
- כשאטעה, אגיד את זה בפשטות.
תנועה ששומעת מהחברים שלה רק בזמן קמפיין היא לא תנועה. היא רשימת תפוצה.
מהיום ועד הפריימריז אפרסם פוסט קצר בכל בוקר. כל אחד מהם לוקח נושא אחד – ביטחון, יוקר המחיה, הקהילות שלנו, מצב התנועה עצמה – ואומר לכם מה אני חושב ומה הייתי עושה. במילים שלי, לא של דובר.
קראו אותם. התווכחו איתם. שלחו אותם לאדם בסניף שלכם שמחכה שנים שמישהו ישאל אותו מה הוא חושב.
ואם מה שקראתם מסתדר לכם – רשמו את השם שלכם ברשימה. ככה זה מתחיל.