רפורמה במערכת המשפט
כולנו זקוקים למערכת משפט חזקה. זו אחת משלוש רשויות השלטון הדמוקרטי: הרשות המבצעת, הרשות המחוקקת והרשות השופטת. לכל אחת מהן יש תפקיד. הרשות המבצעת מנהלת את ענייני המדינה. הרשות המחוקקת מחוקקת חוקים המחייבים את המדינה. הרשות השופטת אמורה לבחון ולפסוק אם חוק חדש עולה בקנה אחד עם ההכרעות המשפטיות בדין הישראלי. זה פשוט מאוד. לישראל יש חוקים מאז 1948. יש חוקים, ויש תקדימים. ואז אהרן ברק, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה ולאחר מכן נשיא בית המשפט העליון בישראל, החל לחולל שינויים ששינו את המערכת המשפטית שלנו. כיום בתי המשפט יכולים להכריע בסוגיה לא על סמך השאלה אם משהו חוקי, אלא על סמך השאלה אם הוא סביר (עילת הסבירות).
אינני יכול לומר שאני עורך דין, אבל כמי שלמד דיני חינוך אצל שופטי בתי משפט עליונים מדינתיים בארצות הברית וכמי שלמד גמרא – לא פוסקים על פי מה שסביר. פוסקים על פי מה שהחוק אומר. במילים אחרות, האם המערכת המשפטית של המדינה שלנו נקבעת על פי גחמותיו או השקפותיו של גוף שיפוטי לא נבחר? אני מבין את המינוי של שופטים לכל החיים (עד גיל פרישה בישראל), משום שאינך רוצה שיהיו כפופים לאף קבוצה. ובכל זאת, כאן בישראל נדמה שרבים מבית המשפט העליון כפופים לנישה שלהם עצמם.
דוגמה מובהקת היא בחירת השופטים החדשים לבית המשפט העליון. כרגע השיטה שגויה לחלוטין. ועדה של תשעה חברים המורכבת משלושה שופטים, שני עורכי דין, שר המשפטים, וחבר כנסת אחד מכל צד של המפה. אז למעשה, השופטים וחבריהם עורכי הדין – מי בדעתו הצלולה, כעורך דין שנאלץ להתייצב בפני השופטים האלה בבית המשפט, בכלל יכריע או יצביע נגד השופטים? זו תהיה התאבדות מקצועית. אז 5 מתוך 9 הם כבר רוב מוצק, ואיש לא יוכל להעביר שופט שהשופטים אינם רוצים בו. מה קרה לרעיון שהשופטים ייבחרו על ידי העם? למעשה, הכנסת צריכה להיות זו שתקבע מי ייבחר. ראש הממשלה יציע מועמד; הכנסת תראיין ותבחן את המועמדים – וכך מדינה נורמלית בוחרת את שופטיה. אני אישית סבור ששופטים צריכים להיבחר בבחירות עירוניות, בדיוק כמו ראש העיר וחברי המועצה. משם הם מתקדמים (בדיוק כמו בארצות הברית ובמקומות אחרים) לרמה המדינתית, ואז מוצעים על ידי ראש הממשלה ונבחרים ברוב חברי הכנסת.
לאחרונה אמר השופט שטוען שהוא נשיא בית המשפט העליון (אני כותב טוען משום שהוא לא הוצע על ידי ראש הממשלה או שר המשפטים, ולא נבחר על ידי הוועדה לבחירת שופטים, ולמעשה מינה את עצמו): “מדוע חברי הכנסת חושבים שהם יכולים לבחור שופט לבית המשפט העליון? הם אינם מקבלי ההחלטות הטובים ביותר. אנחנו, חברי בית המשפט העליון, אנחנו יודעים טוב יותר מחברי הכנסת, ולכן צריך לאפשר לנו לבחור את השופטים”. זה בבירור הרעיון של המאושפזים שמנהלים את בית המשוגעים. האם מישהו בדעתו הצלולה היה מתיר לשופטים לבחור את עמיתיהם, חבריהם ובני משפחתם? ובכן, זה בדיוק מה שקורה בכל המערכת המשפטית. זה מסריח מנפוטיזם ומגוף שלטוני אוטוקרטי שהורס את עצם המושג של רצון העם.
השר לוין התחיל את התהליך. לדעתי, הוא היה צריך לקטוף קודם כמה הישגים בנושאים הקטנים יותר, ורק אז להיכנס למדיניות ועדת הבחירה. הוא לא עשה זאת, וזו הייתה זכותו כשר המשפטים. מה שקרה אחר כך הוא שהשופטים והשמאל החלו לפרק את רצון העם. אנחנו חיים במרחק מסוכן מפוליטביורו לא דמוקרטי / אוטוקרטי, כלומר מדינה קומוניסטית. זה לא סתם עניין קטן. זה אחד מהנושאים שהבחירות הבאות חייבות להכריע.
אני מצביע בעד מערכת משפט חזקה שמבינה את מקומה – שהעם בוחר את חברי הכנסת שלו, והם אלה שזכאים לבחור את השופטים הבאים לאחר שהוצעו על ידי ועדת בחירה שמייצגת את רצון העם. עכשיו, אלה שבשמאל יאמרו: אבל הימין יבחר רק שופטים ימניים. ובכן, בבחירות הבאות אתם מצביעים, ואם השמאל ינצח – הם יבחרו. כך עובדת דמוקרטיה. אם השופטים ימשיכו בהתנהלות הכוחנית והבוטה הזו, הם יגרמו לסופה של הדמוקרטיה שלנו. זה לא יכול להיות דבר טוב לאף אחד.
שופטים אמורים לפסוק על פי החוקים. לא להמציא חוקים. שופטים אמורים לפסוק אם מישהו פעל לפי החוק, לא אם לדעתם החוק אינו טוב. זה תפקידה של הכנסת. אני אתמוך בתוקף ברפורמה במערכת המשפט כנושא מרכזי בכנסת ה-26. אני מקווה שתעזרו לי!