הליכוד הוא לא בניין בתל אביב. הוא אתם.
בכל ישיבת סניף שאני מגיע אליה אני שומע את אותו הדבר: אנחנו דופקים על דלתות בקמפיין, ואז מחכים שנים שיקשיבו לנו. זה חייב להשתנות.
הנה מה ששמתי לב אליו. התנועה מצוינת בגיוס חברים ולא מוצלחת במיוחד בהקשבה להם. אלה שתי מיומנויות שונות, והשקענו רק באחת מהן.
גיוס הוא פונקציה של קמפיין. הוא נדלק, רץ חזק כמה שבועות, מספק מספר, ואז נכבה. הקשבה היא פונקציה קבועה, אחרת היא לא אמיתית. כרגע יש לנו מכונה מצוינת לראשונה וכמעט כלום לשנייה.
מה זה עולה לנו
זה עולה לנו באנשים. לא בדרמה – אף אחד לא מתפטר במחאה. הם פשוט מפסיקים לענות. החבר שפעם ארגן רחוב שלם הופך בשקט לחבר שמצביע והולך הביתה. תכפילו את זה באלפים ותקבלו תנועה שנראית אותו הדבר על הנייר וחלולה יותר במציאות.
זה עולה לנו גם במידע. חברי סניפים יודעים דברים ששום סקר לא יגיד לכם: איזו הבטחה מקומית ירדה בשקט מהשולחן, איזה משרד הפסיק להחזיר טלפונים, איפה הכעס מצטבר לפני שהוא מגיע לחדשות. כשמפסיקים לשאול, לא מאבדים רק רצון טוב. מאבדים את מערכת ההתרעה המוקדמת.
אנחנו מתייחסים לחברים כאל קהל שצריך להפעיל. הם צריכים להיות החדר שבו ההחלטות נבחנות קודם כול.
מה הייתי עושה בפועל
לא סיסמה על "העצמת החברים" – אלא שגרה. שגרות הן מה שנשאר אחרי שהקמפיין נגמר:
- לוח מפגשי סניפים מפורסם. חברים צריכים לדעת מתי ייפגשו איתם, חודשים מראש, בלי לרדוף אחרי אף אחד.
- תשובות עם שם עליהן. אם סניף מעלה נושא, הוא מקבל תשובה בכתב מאדם, עם תאריך – לא שתיקה ולא מכתב סטנדרטי.
- מפגשים מחוץ למרכז. הפריפריה לא צריכה לנסוע כדי שיתייחסו אליה ברצינות. אם זה חשוב, נוסעים לשם.
- תיעוד פומבי. מה הועלה, מה נענה, ומה קרה בפועל. אם אנחנו רציניים, לא אמור להפריע לנו שזה כתוב.
שום דבר מזה לא זוהר. שום דבר מזה לא יפתח מהדורת חדשות. זה ההבדל בין תנועה שיש לה חברים לבין תנועה שיש לה רשימת אנשי קשר.
אתם בניתם את זה. אתם צריכים להיות מסוגלים להשיג את זה ביום שלישי, בשנה בלי בחירות.