מדינה כל כך חזקה לא אמורה להיות כל כך יקרה לחיות בה.
מזון, דיור, מעונות – משפחות עובדות קשה יותר ונשאר להן פחות. הנה מאיפה לדעתי צריך להתחיל.
אני רוצה לפתוח דווקא במה שלא נוצץ: אין ידית אחת. מי שאומר לכם שהוא מסדר את יוקר המחיה בהכרזה דרמטית אחת – או שהוא חדש בתחום, או שהוא מקווה שאתם חדשים בו.
יוקר המחיה כאן הוא הסכום של המון אישורים, הגנות ועיכובים קטנים, שכל אחד מהם היה הגיוני למישהו בזמנו. בגלל זה זה קשה. ובדיוק בגלל זה זה פתיר – כי בעיה שנבנתה החלטה אחר החלטה אפשר לפרק באותה הדרך, אם הלחץ נמשך מעבר למחזור החדשות.
מאיפה הייתי מתחיל
- יבוא ותחרות. כשמוצר זול יותר בכל מדינה מפותחת אחרת, נטל ההוכחה צריך להיות על מי שחוסם אותו מלהגיע לכאן – ולא על המשפחה שמשלמת את ההפרש.
- היצע דיור והתור. צוואר הבקבוק הוא כמעט אף פעם לא הרצון לבנות. הוא השנים שבין תוכנית למפתח. לקצר את התור הזה פחות מרגש מלהכריז על שכונה חדשה, וזה חשוב יותר.
- שעות מסגרות החינוך. כשהמסגרת נגמרת שעות לפני יום העבודה, משכורת שנייה הופכת להפסד. זו החלטת מדיניות, והיא קובעת בשקט כמה ילדים משפחות מרגישות שהן יכולות להרשות לעצמן.
- בירוקרטיה לעסקים קטנים. מי שפותח חנות לא אמור להזדקק ליועץ כדי להבין מה המדינה דורשת ממנו. כל שעה שהולכת על זה היא שעה שלא הולכת על פרנסה.
משפחות עובדות לא מבקשות נדבה. הן שואלות למה כלכלה חזקה עדיין משאירה אותן סופרות בסוף החודש.
החלק הכן
לחלק מזה יש מפסידים. לפתוח שוק פירושו שמישהו שהיה מוגן מפסיק להיות מוגן. לקצר תור תכנוני פירושו שמישהו מאבד זכות וטו שנהנה ממנה שנים. אם הייתי עומד כאן ואומר לכם שכל זה נטול כאב, הייתם צודקים אם לא הייתם מאמינים לי.
מה שאני מתחייב אליו הוא זה: אגיד מי נושא בעלות לפני ההחלטה, לא אחריה. ואמשיך להגיד את זה גם כשהנפגעים יהיו בחדר – וזה המבחן היחיד שנחשב.
מחר אכתוב על ביטחון, ועל המילואימניקים והמשפחות שנושאים בנטל שרוב המדינה רק קוראת עליו.